עמותת חי-משק

רוב חיות המשק נמצאות לאורך כל חייהן בתנאי גידול המסבים להם מתח רב ומצוקה קשה, והמקשים עליהן לבצע פעולות טבעיות פשוטות המאפיינות אותן כבעלי-חיים. המצב הלך והחמיר בעשורים האחרונים לאור הגידול המתמיד בצריכת האדם של חלבון מן החי (בשר, דגים, ביצים וחלב) והלחץ הכלכלי על המגדלים. הראשון דורש גידול במספר חיות המשק והשני דורש ייעול באופן גידולם, מה שהביא להופעתם של משקים תעשייתיים בהן החיות הן לא יותר מ”יחידת ייצור”, ותנאי המחיה בהם משקפים את המינימום שיאפשר ל”יחידת הייצור” להיות רווחית. בנוסף לפגיעה החמורה ברווחת בעלי החיים, למשקים אלו השלכות קשות על בני-האדם הפועלים בהם. במקביל, המשקים המשפחתיים הקטנים בהם זכו החיות לטיפול ויחס אינדיבידואלי הלכו ונעלמו מהנוף, וכיום הם מהווים אחוז קטן מאוד מחקלאות חיות המשק.

לאור זאת קמו בעשורים האחרונים גופים ויוזמות, רגולטוריים והתנדבותיים, בארץ ובעולם, שמטרתם לקבוע ולקדם גידול בר-קיימא לחיות המשק ולאדם.

חי-משק נוסדה ב-1995 על ידי אבי פנקס וד”ר גדי גבריהו על מנת לקדם פרקטיקות שיביאו לשיפור משמעותי ברווחתן של חיות המשק בישראל באמצעות מחקר, פעילות מול הממשלה, הובלת פעילויות חינוכיות בבתי ספר, העלאת המודעות הציבורית לסבלן של חיות המשק ופיתוח וקידום שיטות גידול אלטרנטיביות.

ראייתנו היא כי הפגיעה בחיות המשק נעשית באופן ממוסד, על-ידי גופים הזוכים ללגיטימציה חברתית, ולאו דווקא על-ידי טיפוסים אנטי-חברתיים בעלי אופי פלילי. לפיכך, אין המדובר בטיפול בסטיות מכללי התנהגות חברתיים מקובלים אלא בעצם עיצובם של כללים אלו. השאלה שאותה אנו מציגים לכל מגדל, יצרן או צרכן הינה: האם ישנה הצדקה לסבל שאנו גורמים לבעלי-חיים במשקים המתועשים, והאם אין גבול לניצולם?

פיתוח שוק ביצי החופש

בשנת 2004 פירסמה חי-משק תו איכות לביצי חופש. תו האיכות גובש בשיתוף עם משרד החקלאות ומטרתו לקבוע את הדרישות המינימליות בהן צריך לעמוד לולן הרוצה להתהדר בתואר לול חופש ולמכור את מרכולתו כביצי חופש. המטרה בגיבוש תו האיכות היתה כפולה – מצד אחד ליצור אלטרנטיבת צריכה לצרכנים שאינם מעוניינים לתרום את כספם לתעשיית לולי הכלובים האכזרית, ומצד שני לאפשר ללולנים המיישמים פרקטיקות גידול יותר הומניות ולכן, לפחות במעט, יותר יקרות, לדרוש תמורה רבה יותר עבור מרכולתם. זאת, לאור העובדה שביצי חופש, שלא כמו ביצי הכלובים הרגילות, הותרו מפיקוח מחירים.

במקביל, חי-משק פיתחה מודל פיקוח על לולים ומשווקים, כדי להבטיח לצרכנים שביצי החופש שהם קונים אכן באות מלולי חופש העומדים בתנאי תו האיכות. חברי חי-משק המפוקחים על ידנו נבדקים לפחות פעם בשנה, ובנוסף, מאחר שהם נדרשים להחיל את תו האיכות באופן שוטף, כל הזמן, יום אחר יום, כל חבר בחי-משק כפוף לביקורת פתע של פקחינו.

אנחנו יודעים כי רוב האנשים – כ- 67% מהישראלים[1], מודאגים מהתנאים הקשים בלולי הכלובים והאכזריות המובנית בצורת הגידול זו, ואף מוכנים לשלם יותר בשביל ביצה “הומנית”. אנחנו עובדים עם קמעונאים (רשתות לשיווק מזון) כדי להגדיל את הנראות של ביצי חופש בפיקוח חי-משק בנקודת המכירה, וכן פועלים לקדם שיתופי פעולה עם מסעדות וחברות מזון כדי לעודד אותן לקנות ביצי חופש בפיקוח חי-משק. כל זאת כדי לאפשר לצרכנים לקנות ולצרוך מוצרים הבאים מלולים שיישמו תנאי רווחה משופרים. אנו מאמינים כי גידול בביקוש לביצי חופש יביא להפסקה הדרגתית של תעשיית הכלובים.

בנוסף לפעילות לקידום השקיפות בקרב הצרכנים אנו רוצים להראות לחקלאים כי יישום פרקטיקות רווחה משופרות ניתן להשגה – ובהצלחה – לכל סוגי החוות ולכל סוגי החיות. המטרה שלנו היא כי פרקטיקות הגידול שיתפתחו תחת חי-משק יהפכו לסטנדרט המקובל בתעשייה.

יש לציין כי חי-משק הוא גוף עצמאי לחלוטין מתעשיות המזון והחקלאות. חברות בחי-משק הינה וולונטרית ומתקיימת רק כאשר התמלאו כל הדרישות שנקבעו בתו האיכות. החברות יכול להיות מושעה או להילקח לגמרי אם חבר הפר את הדרישות.

פעילויות והישגים נוספים של חי-משק כוללים:

הפסקת פיטום אווזים

פיטום אווזים נחשב לאחת ההתעללויות הקשות בבעלי חיים.

לתוך הוושט של האווז מוחדר צינור אדיר מימדים יחסית לגופו, באורך 40 ס”מ, שדרכו הוא מואבס לפחות שלוש פעמים ביום. מטרת הפיטום לגרום לאווז ללקות בניוון שומני של הכבד, המלווה בהתנפחות כבד האווז עד פי עשרה מגודלו הנורמלי. אחד מכל שמונה אווזים מת כתוצאה מהפציעות בוושט. השאר סובלים ממחלת כבד, הגורמת לגידולו תוך ייסורי תופת בלתי פוסקים! מערכת הדם ומערכות אחרות בגוף משתבשות, האווז מגיע למצב גסיסה ונשחט זמן קצר לפני שימות כתוצאה מהפיטום.

במשך שנים היתה ישראל אחת היצואניות המובילות בענף וסיפקה כ-10% מהיצוא העולמי. המחקר שערכה חי-משק והתוויית דרכי פעולה להפסקת הפיטום שימשו שתי עמותות אחרות – “אנונימוס” ו”נח” במאבק ציבורי, פרלמנטרי ומשפטי, שהביאו בסופו של דבר להפסקת הפיטום בישראל בשנת 2006.

שינוי תנאי הגידול וההזנה של עגלי חלב

במשך שנים היו מפוטמים “עגלי חלב” בישראל בתחליפי חלב או בחלב רזה, כדי שבשרם יהיה רך יותר מזה של עגלים אחרים. חלב זה לא כלל סיבים וחומרים אחרים הדרושים לגידול בריא. בנוסף היו המגדלים מחזיקים עגלים אלה בארגזים הגדולים רק במעט ממימדי העגל, באופן המונע ממנו לבצע פעולות פשוטות – להסתובב, להתמתח, ללקק את עצמו או אפילו לרבוץ בנוחות. כך נמנע מהם להפעיל את שריריהם, ובשרם נשאר רך. בנוסף, למרות החום הרב אליו היו נחשפים, היו מונעים המגדלים מהעגלים מים כדי שייאלצו ללגום כמויות גדולות מתערובת הפיטום הנוזלית.

המחקר של חי-משק על עגלי חלב שימש ארגונים להגנת בעלי-חיים להפעלת לחץ על משרד החקלאות לשינוי תנאי הגידול וההזנה. בינואר 2006 פורסמו תקנות הקובעות כללי מינימום בנוגע להחזקת עגלי חלב בישראל כשבסעיפים העיקריים נקבע:

  • החזקת עגלים תהיה בקבוצות של ארבעה עגלים לפחות (ולא בארגזים)
  • נקבעה חובה לספק כמות קטנה של מזון מוצק לעגלים

הפסקת ההתעללות בהובלה של מטילות בסוף דרכן

פינוי המטילות שסיימו את תקופת ההטלה ומובלות לשחיטה הינו סיום קשה ואכזרי של חיים בשירות האדם.  מכיוון שגופן של “מטילות” מתות, בניגוד לגופם של “פטמים” (תרנגולים המנוצלים עבור תעשיית הבשר) שווה מעט מאוד כסף, שכן אינו נחשב כראוי למאכל אדם, למגדלים אין אינטרס כלכלי לדאוג לרווחתן ומצבן הבריאותי לפני ובמהלך תהליך השחיטה. תחקיר כלבוטק  משנת 2001 חשף את תהליך ההוצאה מהכלובים בו רואים את הפועלים תופסים תרנגולות ברגליהן עד שלא נותר בידיהם עוד מקום, ומשליכים אותם לתוך מיכלי ענק, שם הן נאבקות על אוויר לנשימה בעוד מאות תרנגולות נוספות נדחסות על גבן. במצב זה הן מוסעות ברוח ובגשם תוך כאבים עזים ונאלצות להמתין שעות נוספות במשחטה, עד הסוף הגואל.

מחקר שערכה חי-משק בנושא הביא למסקנה חד משמעית: לא יכולה להיות הובלה הומאנית – ויש להמית את המטילות ליד הלול. העמותה יזמה פיתוח ובנייה של מתקן חשמלי להמתה מהירה והומאנית ליד הלול. המתקן פותח ע”י המכון להנדסה חקלאית, משרד החקלאות ומומן ע”י המועצה לענף הלול. קבלן פינוי מטילות שניגש למכרז של מועצת הלול חייב להיות בעל מתקן כנ”ל.

הפסקת ההמתה האכזרית של אפרוחים זכרים של מטילות

כמו בכל המדגרות בעולם, גם בארץ אפרוחים זכרים של תרנגולות מטילות אינם מתאימים לפיטום ונחשבים לחסרי תועלת מבחינה כלכלית ולכן מומתים. שיטת ההמתה שהייתה נהוגה בארץ הייתה הפשוטה, הזולה והאכזרית ביותר – מכניסים את האפרוחים לתוך שקיות פלסטיק גדולות ואטומות. הם נערמים זה על גבי זה ומתים מוות איטי תוך ייסורים כתוצאה מהחום, הלחץ והיעדר אוויר.

במחקר של העמותה נמצא שבעולם משתמשים בשתי שיטות, הנחשבות להומאניות יותר: המתה ע”י גז CO2, שהינה השיטה הרווחת במערב, או המתה ע”י “מרסק אפרוחים” הנפוצה הרבה פחות. שתי השיטות לא היו מקובלות לשימוש על ידי המדגרות בארץ: ב- CO2 בגלל אסוציאציות לשואה, וב”מרסק אפרוחים” בגלל המראות הקשים ובעיות של פינוי הפסולת.

חי-משק יזמה פיתוח מתקן להמתה בחשמל בו מתבצעת ההמתה תוך שנייה אחת או פחות. בדרך זו נחסך מהאפרוחים הזכרים סבל רב שהיה חלק בלתי נפרד מתעשיית הביצים בישראל. המתקן פותח ע”י המכון להנדסה חקלאית ומומן ע”י המשרד להגנת הסביבה.


[1]  לפי סקר דעת קהל בנושא צריכת ביצים, 2009